תביעות ביטוחים פרטיים

כמעט תמיד. מכתב דחייה אינו החלטה שיפוטית, הוא עמדה של הצד השני במחלוקת, ולעיתים קרובות הוא נשען על נימוקים שניתן לסתור.

נימוקי דחייה שכיחים הם אי-גילוי במועד ההצטרפות, טענה למצב רפואי קודם, פרשנות מצמצמת של הגדרות הפוליסה, או טענה שלא הומצאו מסמכים. לכל אחד מהם יש מענה משפטי מוכר, וחלק מהטענות אף מוגבלות בדין.

חשוב לדעת: הפער בין מה שחברת ביטוח מציעה בשלב הראשון לבין מה שנפסק בסופו של דבר הוא לרוב משמעותי מאוד.

כיסוי שמשלם תשלום חודשי למי שאיבד את היכולת לעבוד. ההגדרה המדויקת משתנה מפוליסה לפוליסה, וההבדל הזה הוא קריטי.

יש פוליסות שבהן די בכך שאינכם מסוגלים לעסוק בעיסוקכם הספציפי, ויש כאלה שדורשות שלא תוכלו לעסוק בכל עיסוק סביר. שתי הגדרות שנשמעות דומות, ומייצרות תוצאות הפוכות לחלוטין באותו מקרה רפואי.

לכן הצעד הראשון תמיד הוא קריאה מדוקדקת של הפוליסה עצמה, לא של מה שנאמר בטלפון.

בדרך כלל כן. בביטוחי אובדן כושר עבודה, נכות ומחלות קשות מדובר לרוב בכיסויים שאינם שוללים זה את זה, וניתן לממש כמה מהם.

בנוסף, לרבים יש כיסויים שהם כלל אינם מודעים להם, דרך קרן הפנסיה, ביטוח מנהלים, ביטוח קולקטיבי במקום העבודה, כרטיס אשראי או אגודה מקצועית. אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים הוא מיפוי מלא של כל הכיסויים הקיימים.

תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה משמעותית מזו של תביעות אזרחיות רגילות, לפי חוק חוזה הביטוח.

זו אחת הסיבות הנפוצות ביותר לאובדן זכויות. אנשים מתעכבים, מנהלים התכתבות ממושכת עם החברה, ומגלים מאוחר מדי שהזמן אזל. במצבים מתמשכים חישוב המועד מורכב יותר, ולכן אם עברה יותר משנה, אל תחכו.

לא בהכרח, וזו טענת דחייה שכיחה שרחוקה מלהיות אוטומטית.

הדין מבחין בין אי-גילוי בתום לב לבין הסתרה מכוונת, ומגביל את יכולת החברה להסתמך על אי-גילוי בנסיבות מסוימות, למשל כשהחברה לא שאלה שאלה ברורה, או כשאין קשר בין המידע שלא נמסר לבין האירוע שבגינו נתבעים.

במילים אחרות: העובדה שחברת הביטוח כתבה לכם שהפרתם את חובת הגילוי לא אומרת שהיא צודקת.

אלה מסלולים נפרדים לגמרי, והם אינם מוציאים זה את זה. הביטוח הלאומי הוא ביטוח ממלכתי. הפוליסה הפרטית היא חוזה בינכם לבין חברה מסחרית.

אותו אירוע רפואי יכול לזכות אתכם בקצבה מהביטוח הלאומי, בתשלום חודשי מפוליסת אובדן כושר עבודה, ובפטור ממס, במקביל. מי שמיצה רק מסלול אחד כמעט תמיד השאיר כסף על השולחן.